טעות גדולה נשתרשה בין הבריות בנושא הבטחון בה’. נדמה לנו שבטחון הוא יעד נכסף, מדרגה מסויימת שאדם המגיע עדיה, יזכה לקבל את כל מה שהוא בטוח שיקבל. אולם רבינו בחיי בתחילת שער הבטחון מלמדנו שבטחון אינו מדרגה בפני עצמה, אלא הרקע לכל עבודת ה’ –
טעות גדולה נשתרשה בין הבריות בנושא הבטחון בה’. נדמה לנו שבטחון הוא יעד נכסף, מדרגה מסויימת שאדם המגיע עדיה, יזכה לקבל את כל מה שהוא בטוח שיקבל. אולם רבינו בחיי בתחילת שער הבטחון מלמדנו שבטחון אינו מדרגה בפני עצמה, אלא הרקע לכל עבודת ה’ –
מהו ביטחון
טעות גדולה נשתרשה בין הבריות בנושא הביטחון בה’. נדמה לנו שבטחון הוא יעד נכסף, מדרגה מסוימת שאדם המגיע עדיה, יזכה לקבל את כל מה שהוא בטוח שיקבל. אולם רבינו בחיי בתחילת שער הביטחון מלמדנו שבטחון אינו מדרגה בפני עצמה, אלא הרקע לכל עבודת ה’ –
‘אמר המחבר, מפני שקדם מאמרנו בחיוב קבלת עבודת האלוקים, ראיתי להביא אחריו מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלוקים ית’.
כדי להבין מדוע מידת הביטחון נצרכת לעבודת ה’ נקדים לבאר מעט מהו ‘בטחון’.
מבואר ב’חובות הלבבות’ שבטחון הוא מנוחה, אך כמובן שאין כוונתו למנוחה של בטלה, מנוחה של אי עשייה. משמעותה של מנוחת הנפש היא כמשמעותה של ‘הנחה’ במלאכות שבת. אדם מתחייב על טלטול חפץ רק אם הוא עקר אותו ממקום אחד והניח אותו במקום אחר. הרי שמנוחה היא הגעה של דבר אל מקומו. נחיתה במקום המתאים וראוי לו כבני ישראל שהגיעו לאחר כיבוש הארץ אל המנוחה ואל הנחלה.
מנוחה הגוף היא משענת. היא קרקע יציבה מתחת רגלינו. ומנוחת הנפש היא כשיש לנפש מקום יציב ומוכן לעבודה. היא אינה הולכת בטל, היא אינה יושבת באפס מעשה, אולם יש לה בעבודתה בסיס איתן, מקום יציב לעמוד עליו בעבודתה.
משענת זו, מנוחה זו, היא צורך אנושי בסיסי ביותר. כשם שגופו של האדם זקוק לקרקע יציבה ובלעדיה הוא נעשה חולה, כמצוי אצל יורדי הים. כך נפש האדם גם היא זקוקה למנוחה, זקוקה להיאחז בדבר מה ולהישען עליו.
אין לך אדם שאינו בוטח ונשען על דבר מה. יש הבוטחים בעושרם, יש הבוטחים בחכמתם, אך אין אדם שאינו בוטח כלל. אדם שאין לו יכולת להישען על דבר מה עלול לאבד את מציאותו כמבואר בדברי חז”ל עה”פ: ולא תאמין בחייך, זה הלוקח מן הפלטר. (ירושלמי שבת פ”ח ה”א).
אדם אינו יכול לחיות את חייו בלא קרקע לעמוד עליה. ולכן אדם אינו יכול לשאול מדוע צריך לבטוח, אלא עליו לפשפש בנבכי ליבו ולהתבונן על מי הוא בוטח.
עבודת ה’ מחייבת שהקרקע מתחת לרגלנו תהיה הקב”ה. משום שעבודת ה’ מחייבת קשר עמוק בין האדם ובין הבו”ע, והקשר העמוק מתבטא בכך שאני סומך עליו ית’, על השגחתו והוא הקרקע שתחת רגלי.
זהו קשר אמיץ ביותר, משום שכשאדם בוטח בדבר מה הוא מזדהה איתו עד כדי התבטלות. כך מפורש בדברי דוד המלך בתהילים: כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם’. התשובה הכי עמוקה ואמתית לשאלה מיהו האדם מתגלה כשאנו יודעים על מי או על מה הוא נשען. אם הוא נשען וסומך על הבו”ע, כח הנפש המבקש קרקע יציבה מופנה כלפי הבו”ע, אז הוא נדבק ומזדהה עם הקב”ה. ואם ח”ו הוא נשען על דבר אחר מתקיים בו מאמר המשורר: כמוהם יהיו עושיהם.
מעתה נבין מדוע כשאדם בוטח הקב”ה משגיח עליו, אין כאן שכר על התנהגותו הטובה, אלא מציאות. כשאדם נדבק בבורא עולם, כשכל מציאותו מזדהה עם הקב”ה, הוא חי בעולם אחר, בעולם של השגחה פרטית.
ההבדל בין בטחון בקב”ה לביטחון בדבר אחר
השאלה שעלינו לשאול את עצמינו היא אם בין כך ובין כך אדם צריך להישען על דבר מה, חייב לבטוח, מדוע כה מעטים הבוטחים בקב”ה? הלא כל בר בי רב יסכים שעדיף לבטוח בקב”ה, בכל יכול, מאשר לבטוח בבני אדם שאין להם תשועה.
הנביא אומר בשם הקב”ה: ‘כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות, בורות נשברים אשר לא יכילו המים.’ וזו תמיהה גדולה, מדוע באמת עזבו כלל ישראל מקור מים חיים והלכו לחצוב בורות נשברים, האם רוח שטות נכנסה בהם? מה ההיגיון והטעם בהחלפת משען ומבטח כהקב”ה במשענת קנה רצוץ?
התשובה לכך היא שיש הבדל מהותי בין המשענת שנותן הקב”ה ובין המשענת שנותן העולם. אדם בטבעו מחפש משענת משום שהוא רוצה יציבות ואילו ההשגחה של הקב”ה אינה יציבה כמו מרצפת, כמו קרקע. השגחתו של הקב”ה משתנה כל הזמן. כלל ישראל שעזבו את הקב”ה לא היו טיפשים, הם הלכו לחצוב להם בורות נשברים בגלל שהם חיפשו יציבות, הם עשו מה שכל אדם הגיוני עושה, אדם זקוק לדבר יציב, דבר שלא זז. וכיון שהקב”ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, הוא אינו נותן להם מקום לעמוד עליו בצורה יציבה, הם אינם יכולים לסמוך עליו שיהיה להם את מה שהם צריכים.
להישען על השגחתו ית’
איך אפשר בכל זאת להישען עליו ית’ ולמצוא בכך את הצורך הנפשי במשענת, ביציבות.
כדי להישען על הבורא עולם ולקבל את היציבות שאנו זקוקים לה נדרש שינוי תפיסה במהותם של החיים ומציאותנו בתוכם. כל זמן שאדם מבקש רק ‘להיות’ בעולם, לחיות בו בלבד, הוא זקוק לעמוד על דבר מה שנותן לו יציבות בלתי משתנה. אולם כשאדם מבקש ‘לעבוד’, הוא מסוגל לעמוד על השגחתו ית’ שיש בה עבודה תמידית, עבודה משתנה אבל תמידית.
אדם שתופס את מקומו בעולם כחייל, כעובד, אינו מצפה ליציבות סטטית, אלא מבקש שלכל רגע תהיה משמעות של עבודה, שבכל מצב תהיה להתמודדות שלו משמעות. ואת זה הוא מקבל בצורה מלאה כשהוא נשען על השגחתו ית’. יש מקום לעבודת ה’ בין בעוני ובין בעושר, בין בשלוה ובין בייסורים. בכל מקום ובכל שעה יש משמעות לכל מעשה ולכל פעולה.
אחרי שינוי תפיסה כזה אדם עומד יציב על השגחתו ית’. הוא עומד על כך שהוא עובד עבודה. לא על תוצאות. הבו”ע אינו נותן תוצאות בטוחות. יש חשבונות נסתרים. אולם עבודה קיימת תמיד. יש לי קרקע יציבה כשאני יודע שהקב”ה רוצה שאעבוד את עבודתו בכל מצב ובכל עת.
העולם בנוי בצורה שיש בו עבודה תמידית. אי אפשר לברוח למקום שבו לא תהא לאדם מלחמה, כמבואר בספר ‘מסילת ישרים’ לרמח”ל שמלחמת היצר היא פנים ואחור, אי אפשר לנצח את המלחמה הזו ולברוח ממנה, להגיע למצב שלא תהיה עבודה. וכשאדם מפנים את העובדה הזו, כשאינו מנסה לברוח מהעבודה אלא אדרבה, הוא משתוקק לעבודה ומקבל את העובדא שזו כל מהות חייו, הוא יכול להשיען על השגחתו ית’ שתספק לו עבודה ותיתן משמעות לעבודתו בכל עת.
אנחנו גם לא רוצים עבודה.
אתן לכם דוגמא: אם יש אדם שמתמודד עם בעיה מסויימת, אנשים מסביב רוצים לנחם אותו ואומרים לו: הבו”ע שולח דבר רק למי שיכול לעמוד בו. אבל זו אכזריות. אני כביכול אומר לו: ב”ה לי אין את הכוחות ולכן אני לא סובל כמוך. הקב”ה לא שלח לי את הדבר הזה.
היה צריך לומר לאדם כזה, המצב הזה יגדל אותך. אתה תגדל מזה. אבל זה לא נמצא אצלנו בכלל במוח, אנחנו חושבים על מצבים ולא על עבודה. לכן מי שנקלע למצב קשה אומרים לו: המצב תפור עליך, ולא אומרים לו שזה נותן לו מקום לעבודה.
זה ביאור העניין שפתחנו בו שהביטחון הוא הרקע לעבודת האלוקים. כי ההישענות על השגחתו ית’ מגדירה את האדם כחייל נאמן לבוראו, כעובד את עבודתו ית’. השגחה ועבודה הם שני צידיה של אותה מטבע. כל מקרה בעולם נקרא מצידו ית’ ‘השגחה’, ומצידנו הוא נקרא ‘עבודה’.
כאן יש הרחבה ממקום בלתי צפוי. אנחנו היינו מרחיבים את…
יש לנו תחושה שהראשונים כמו חובות הלבבות, הרמב”ם, היו אנשים…
אלו שתי דברים שהם באמונה שהקב”ה מרחם על בריותיו ללא…
זה תנאי שאינו מחוייב כדי לבטוח, לכן עכשיו רבינו אינו…
הבטחון חודר עמוק עמוק בתוך הלב של הבוטח. יותר עמוק…
לא שהסיבה לא עושה כלום, רק גזירת האלקים. אלא שהסיבה…
מנוחת הנפש היא שהנפש נוחתת, נחה, בתוך האדם בצורה נכונה….
אדם מטבעו כשיש לו כסף מרגיש קשור אליו, קשה לו…
לכאורה הכוונה של בעל חובות הלבבות היא כך. לעולם, הנקודה…