בימים קשים אלו בהם מידת הדין ניכרת במוחש, נמצאים אנו במבוכה גדולה בהבנת המתרחש, מוטל עלינו כבני תורה לנסות ולהעמיק מבטנו על הנעשה, אכן איננו יודעים חשבונות שמים ואין אנו מבינים בסוד מלכות שמים, אך עם כל זאת עלינו לקבל מבט גבוה יותר בכל הנעשה עמנו.
הדימוי בין מלחמת יום הכיפורים שנערכה לפני חמישים שנה למלחמה זו, נעשה על ידי כל העולם כולו, אכן שוות הן בממדי ההפתעה, בכך שהקב”ה הכה עיני השומרים בסנוורים פשוטו כמשמעו.
קיים עומק נוסף בדימוי שבין אותם ימים, גם יום הכיפורים וגם יום שמיני עצרת אלו ימים בהם ישנו גילוי מצד הבורא עולם שישראל קודמים לכל, וכמ”ש בתנא דבי אליהו (טו), אמר רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהן קודם. אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל שנאמר, “ה’ קנני ראשית דרכו” (משלי ה, כב), אבל הייתי אומר, ישראל קדושים קודמין, שנאמר, “קודש ישראל לה’ ראשית תבואתו” (ירמיה ב, ג).
ואכן יום הכיפורים הלכה כדברי אליהו הנביא והוא יום בו מתגלה כי ישראל קודמין וכמ”ש בירושלמי (מכות ב), שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להן (יחזקאל יח, ד) “הנפש החוטאת היא תמות” שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. ביום הכיפורים הבורא עולם נתן לנו אפשרות של תשובה על אף שעל פי תורה נפש החוטאת תמות, ובזה מתגלה שישראל קודמים, והם מעל דרישת התורה עצמה, על דרך רמז אנו רואים זאת, בכך שנוהגים להסתובב עם הס”ת בקהל אחר כל נדרי, כביכול הס”ת מגיע אל ישראל, שלא כבדרך כלל שאנו באים אל הספר תורה.
גם ביום בשמיני עצרת מתגלה שישראל קודמין, בכך שהקב”ה אומר “עצרו עמי יום אחד כי קשה עלי פרידתכם”, מהלשון “קשה עלי פרידתכם” (כדאי’ ברש”י פ’ אמור) אנו לומדים שזהו דבר הנוגע בינו לבין עצמו, כמו “עלי הדבר תלוי” הנאמר בקריעת ים סוף, דהיינו, הקב”ה מצד עצמו חפץ בישראל יותר מכל, מהותו של יום שמיני עצרת הוא בכך שהקב”ה מצד עצמו חפץ בישראל, וכתב הרמ”ע מפאנו, שלכך שמיני עצרת לא נקרא ‘חג’, בשונה משאר החגים שנקראו כך, כי כל החגים נעים במעגל סביב יום שמיני עצרת העומד במרכז ומגלה את אותו גילוי נורא של “קשה עלי פרידתכם”.
אכן כאשר ישנה מלחמה בימים כאלו, גילוי זה נעשה מטושטש כביכול, קשה לראות אותו, אולם כשנתבונן בדבר נראה שאחר מלחמת יום הכיפורים קמה בארץ תנועת התשובה בממדים עצומים, ולמפרע התגלה לנו בכח ובמידת הדין שהבורא עולם בהחלט מעונין בישראל בתשובה.
עתה במלחמה זו איננו יודעים מהו הדבר שיתגלה לנו, אך נוכל להתבונן בדבר נורא שהתרחש כאן, מובא בילקוט שמעוני תהילים (קי, רמז תתסט) וז”ל, “ידין בגוים מלא גויות”, אמרו רבותינו, כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, (ובספרים הובא שה”ה כל עכו”ם) כביכול נטל הקדוש ברוך הוא מדם כל נפש ונפש, וטובל ‘פורפוריון’ שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר ידין בגוים מלא גויות וכו’.
כלומר, אותם שנהרגו מחמת היותם ישראל זוכים להיות על בגדו של הקב”ה כביכול, אותו הוא לובש כאשר הולך להנקם מאויביו, ואיתא בספרים, שעל כך שואל הנביא ישעיה (סג) את קוב”ה “מדוע אדֹם ללבושך ובגדיך כדרך בגת”, ועונה לו קוב”ה, “פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי” וגו’, ופירוש הדבר, לעתיד לבא כאשר הקב”ה יעשה נקמה בגויים יהיה זה מעמד נורא שאף אחד לא יוכל להיות נוכח באותה נקמה – “אין איש איתי”, והיחידים שיהיו שם, הם אלו שנהרגו על היותם ישראל ונמצאים על פורפיריון שלו, וכמ”ש “פורה דרכתי לבדי”.
מסופר על המשגיח ר’ יחזקאל לוינשטיין, שהיה בוכה על כך שלא זכה לההרג בתקופת השואה בגלל היותו יהודי, זאת משום שידע כי אותם הרוגים נמצאים בקרבה גדולה לבורא עולם, – “על פורפיריון שלו”.
לעיתים במעשים שלנו אנו מבקשים כביכול להפרד מהבורא עולם, אולם הבורא תובע “קשה עלי פרידתכם”, קשה לי שאתם נפרדים ממני, אני צריך אתכם קרוב אלי, ובאו גויים והרגום בגלל היותם ישראל, ובכך הם קרובים ונמצאים על פורפיריון דמלכא, זהו גילוי נורא של מידת הדין, הבורא עולם תובע את הקרבה אליו בחמה ובכח, וזהו גילוי מפחיד ונורא, לא חסרים דרכים לבורא עולם איך לקחת את הנפש, אולם דרך זו מגלה לנו את רצונו בישראל שיהיו קרובים אליו, כי “קשה עלי פרידתכם”.
זו תובנה מבהילה, איננו יודעים מהו הדבר שיתגלה בעקבות כך, ואף אין לנו כלים לקחת מזה עבודה מעשית כלשהי, אך מכל מקום נדרש מאיתנו, להרחיב את תפיסת הדעת שלנו בהתבוננות על מצבנו.
חובת הנשיאה בעול, והעבודה המוטלת עלינו בימי מלחמה
עתה הוא עת מלחמה, עלינו להיות נושאים בעול המלחמה, רבים אף מרגישים צורך עז לקחת חלק במערכה, על משה רבינו נאמר “וירא בסבלותם”, ומובא בחז”ל, שמשה היה נותן כתפו ומסייע להם בנשיאת הקורות, בעבודתו זו הוא לא סיפק להם כח עבודה נוסף, שכן זה לא משמעותי ביחס לגודל העבודה וכמות העבדים, אולם זו נשיאה בעול של הכלל, במעשיו הוא השתייך לעבודה אליה שייכים הכלל כולו, עלינו לשאת בעול, וגם אם ביננו לבין עצמינו אנו משוכנעים שאנו עושים את הדבר הנכון לעשות, עדיין אנו לא פתורים מחובת הנשיאה בעול עם אותם שבחוץ, אנו מחויבים לשאת איתם בעול, ולשם כך עלינו להתבונן כיצד נוכל לשאת בעול.
כאשר נתבונן על תפקידו של חייל במלחמה נבחין, כי הוא אכן יודע שתפקידו קשור לתמונה הרבה יותר גדולה, אך עם כל זאת הוא אינו רואה דבר מעבר למטרה שלפניו, הוא אינו מעסיק את עצמו בהבנת התמונה הכללית, זה הוא יכול לעשות בזמנים שבשגרה, אולם בזמן חירום הוא עסוק אך ורק במשימה שהטילו עליו, בזמן לחימה הוא לא מעסיק את עצמו בשאלה האם הוא עושה נכון או לא, רק משימתו לנגד עיניו.
בל נטעה לחשוב כי מאחר ומשימה זו נקודתית בלבד, וכביכול אינה ברת חשיבות, שניתן יהיה להקל בה ראש, אדרבה, החייל רואה בצורה מוחשית כיצד משימתו המסוימת נוגעת להצלת חיים ממש, ומשכך הוא שקוע בתפקידו מתחילה ועד סוף, הוא מבין שכאשר חייו וחיי חבריו ומדינתו תלויים מנגד, יש צורך לשקיעות גמורה במשימה.
בעת הזאת עלינו לעבוד כחיילים, כאשר אנו עוסקים במצווה כל שהיא אל לנו לנסות ולהקיף תמונה שלימה, עלינו להתמקד אך ורק במשימה שלפנינו, בין אם זו ברכה, לימוד או מעשה חסד, בזמן כזה אין לנו להעסיק את עצמנו בשאלה האם פעלנו נכון או לא, רק המשימה שלפנינו צריכה להיות לנגד עיננו.
כמו כן עלינו לקיים את המשימה שלפנינו עם רמ”ח איברים ושס”ה גידים, בלי שום פניה, עלינו להיות שקועים בתפקידנו כחייל השקוע כל כולו בתפקיד שלפניו, דוגמה לדבר, הרבה פעמים תוך כדי התפילה אנו עסוקים בדברים נוספים, לעיתים אף יש רצון לנצל את הזמן ללימוד תוך כדי, בעת חזרת הש”ץ וכדו’, רצון זה אינו נובע מזלזול בהלכה, אלא מחוסר תפיסה מהו התפקיד שלנו כעת, איננו תופסים שעלינו להיות כעת במצב של ‘מתפלל’, עלינו לחיות נכון במה אנו עסוקים, ואם אנו בתפילה אז אנו במצב של מתפלל, ולא לומד, עלינו להיות שם מתחילה ועד סוף כחייל השקוע כל כולו בתפקידו, הגר”י קמינצקי לא היה קפדן בטבעו, ובכל זאת הקפיד מאד על מי שהיה לומד באמצע חזרת הש”ץ, שכן בשעה זו יש צורך להיות אך ורק בתפילה.
אלא שכאן מתעורר אצלינו קושי, שכן מה שהחייל מרוכז ונמצא כל כולו בתוך המשימה שלפניו, הוא מחמת ההכרח המציאותי שחייו וחיי חבריו תלויים מנגד, הוא חי זאת במוחש אולם אנו לא חיים כך, איננו חשים כיצד החיים שלנו תלויים בעבודת ה’ שלנו.
אכן מן הראוי היה שאף אנו נחוש בעבודת ה’ שלנו, כיצד חיינו תלויים לנו מנגד, וכפי שכתב המס”י (שער ב’), ‘כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי, והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם, ועל כן יברחו וינוסו’, וכו’.
כאשר אדם מרגיש במוחש שהוא בסכנת חיים, הוא מצליח להפעיל כוחות על אנושיים, ראינו זאת במלחמה הנוכחית, אולם בעבודת ה’ איננו מצליחים לראות זאת כסכנת נפשות, ואף אם נחפוץ לעבוד על כך, ודאי שתהיה זו עבודה רבת שנים, אך עתה הוא זמן חירום, ובזמן חירום הבורא עולם דורש מאיתנו עבודת חירום עכשווית, ולכך עלינו להתבונן כיצד נוכל להתמסר כעת על בעבודת ה’ בצורה פראקטית.
נכון, איננו רואים בעבודת ה’ שלנו שאלה של חיים ומוות, אך עלינו להיות מודעים לדברי הנפש החיים שכאשר אנו מקיימים רצון הבורא, הפעולה שלנו גדולה הרבה יותר מהחיים שלנו, כאשר נהיה מודעים לכך נוכל להתפלל ולברך על דרך חובה, מתוך ידיעה שאנו עוסקים במשהו שהוא גדול הרבה יותר מאיתנו.
הדרך לעבוד על כך היא מעט מעט, עלינו לבא בגישה שהתפקיד בברכה שאנו באים לברך תעשה כמו חייל, והלימוד ברבע שעה שלפנינו יהיה כמו חייל, השקוע כולו בתוך המשימה, הגר”א לופיאן זצ”ל היה אומר כי עלינו להתרגל ללמוד חצי שעה ביום על דרך ‘עבדות’, וכונתו היא כנ”ל, עלינו להתמסר בכל מציאותינו לתפקיד אשר לפנינו כחייל במלחמה.
אך מאחר וזמן מלחמה הוא סכנה תמידית כל שעות היום, מן הראוי היה לקבל עצמנו בצורה ציבורית שכל אחד יהיה אחראי על זמן מסוים או ברכה מסוימת להיות שקוע בה מתחילה ועד סוף, כמו שיש ישיבות שקבעו בהם משמרות של סדרי לימוד כל שעות היממה, כך לשאת בעול המלחמה בדרך שלנו, ובזה נקיים חובתנו בשעה זו.
זמן מלחמה הוא זמן של בלבול, איננו צופים פני עתיד ולא יודעים מה יולד יום, עבודה זו של התמסרות מוחלטת לתפקיד שלפנינו, יכולה לתת לנו אפשרות לעבוד גם בזמנים אלו, כאשר עבודתנו ממוקדת לברכה ותפילה כלשהי, או לזמן כלשהו במהלך היום, נוכל להחזיק בה ולהילחם אף בימים קשים אלו.
