יראת שמים – לא להסיט את המבט
לקראת שלושת השבועות עולות המחשבות אודות האבלות, מהי וכיצד נכנסים כראוי לעבודה זו.
השנה דומה שהשאלה וההידרשות לכך עמוקות יותר.
מלחמה מתרחשת כעת בארצנו, כשבחלקים מהארץ, בצפון ובדרום, אנשים עקורים מבתיהם וחיילים מסכנים עצמם בשדה הקרב. וככלל, האיום והפחד שולטים בכל.
אך כשנביט אל תוך עולם התורה והישיבות נבחין כי משהו מוזר מתרחש – עולם כמנהגו נוהג.
הלימוד מתנהל כפי שהיה וסדר היום ממשיך כפי שהתרחש קודם המלחמה. אומנם כולם משתדלים לומר פרק תהילים לאחר התפילה, אך גם הוא נכנס לרוטינה וכדומה שאין הוא נוגע באיש. התחושה הכללית שהעולם ממשיך כאילו לא אירע דבר.
ובאירוניה אפשר לומר כי הטרדה והדחק היחידים שיש לבחורי ישיבות הם בכך שאינם יכולים לצאת לחופשה בצפון או בדרום כבכל שנה.
אנו חסרים את המבט הישיר המסוגל להסתכל למציאות בעיניים ולהתבונן בכאב, בכאוס ובחורבן. התריס נסגר בפני מראות אלו.
האם כך אנו הלומדים אמורים לנהוג? האם זה תקין שאנו מתעלמים מהמציאות כפי שהיא מופיעה?
שאלה זו חשובה אף בהקשר של שלושת השבועות.
האבלות היא על עולם שנחרב, ולא על מעלה נפשית מסוימת שחסרה לנו עקב החורבן.
לעיתים נמצא כי יש מי שמתאבל על חורבן הבית מתוך מחשבה שאם היה בית המקדש קיים, היה הוא מבין מהר יותר את הסוגייה בה הוא עוסק.
זו תפיסה חסרה, משום שכאמור, האבלות היא על עולם מציאותי שנכחד, ולא על מעלה נפשית ורווח אישי, גם אם הם רוחניים.
ר’ אברהם אליהו קפלן אמר לפני כמאה ועשרים שנה כי ההגדרה של בן תורה היא ‘רואה ואינו נראה’, הוא רואה את כל מה שמתרחש בעולם, אך הוא עצמו אינו נראה בעיני העולם.
כיום המצב הפוך, בן תורה הוא ‘נראה ואינו רואה’, הוא קיים בפוליטיקה ובכל המרחב הציבורי – הוא שותף ונראה, אך הוא עצמו אינו רואה כלום מהעולם.
זהו מצב שאינו הגיוני, העובדה שישנו כל כך חוסר אכפתיות מול העולם.
הדרך לתיקון
ה’נפש החיים’ מאריך בספרו על כך שבכוח היהודי לקלקל את העולם ואף לתקן אותו, הכל תלוי במעשי האדם.
בתוך דבריו על הקלקול והתיקון הוא מדבר על שני כוחות באדם, יראת שמים ואחריות.
כשנקרא ונלמד את דבריו בשימת לב נבחין בדבר חשוב ומעניין.
בתחילת שער א’, ה’נפש החיים’ מדבר על יראת שמיים, פחד ואחריות. אלו המושגים סביבם הוא בונה את דבריו.
בהמשך דבריו, בפרקים י”ז-כ’ הוא מאריך על העבודה ברובד האישי, שהיא היכולת לשוב בתשובה והעלייה המתמדת לקראת הבורא יתברך.
בפרקים אלו הוא לא מזכיר את תיקון העולם אלא רק את תיקון עצמו.
הצורה בה הוא מבסס את התעלות האדם באופן אישי, היא על ידי שהאדם ישים אל ליבו כמה הבורא אוהב אותו ודואג לו, בכך שנתן לו דרך להתקרב אליו יתברך. ואפילו אדם שהתחייב כרת יש לו דרך לשוב ולהתקרב לבורא.
ה’נפש החיים’ מדריך כי התבוננות בדבר זה מביאה לרצון ולמוטיבציה, ואף מחייבת את האדם להשיב לקב”ה את נשמתו זכה ונקייה.
זהו דבר מעניין, משום שה’נפש החיים’ יכול היה לבסס את החובה לשוב אל ה’ דרך יראת השמיים והתיאור על העונש הנורא המחכה לאדם שעובר על רצון הבורא, אך תחת זאת הוא בחר להעמיד את דרך האהבה כדרך לעבודה עצמית להתקרב לבורא.
מדבר זה אנו למדים כי הבסיס לעבודה העצמית והאישית הוא אהבת ה’, בעוד הבסיס לעבודה על העולם כולו והאחריות שיש לאדם על העולם – הוא יראת שמיים.
היחס לעצמו – אהבה, היחס לעולם – יראה.
כשנתבונן בעולמנו הרוחני, נבחין כי אנו מתעסקים רק עם עצמנו – העלייה שלנו, ההתפתחות שלנו ורכישת היכולות הרוחניות להצלחה בעבודתנו. אך אין לנו את היחס לעולם כולו.
הסיבה לכך היא שכאמור, היחס לעולם חייב לעבור דרך יראת השמיים, וזו כבר אינה נוכחת אצלנו. אנו רגילים לומר כי היום אי אפשר לדבר בשפה של יראת שמיים, אלא הכל אמור להיות בשפה של אהבה וכיוון לטוב.
אך המחירים של גישה זו הם חוסר היחס לעולם ולמציאות כפי שהיא מתנהלת. משום שכשאין לנו יראת שמיים אין לנו כלים להביט ולהתבונן במציאות המתרחשת.
כך קורה שבזמן מלחמה, כשהפחד שולט בלבבות, אין לנו את הכלים להתמודד איתו, ומשום כך אנו מעדיפים להתעלם ולהסיט את המבט מלהתבונן.
הפחד הורס לנו את ההנאה בלימוד תורה, הנאה שעליה אנו שמים את כובד עבודתנו. כך האדם מרגיש כי הפחד והמלחמה מאיימים על עולמו, והתגובה שלו היא להגיף את התריס ולא לראות.
אנו מתעלמים, אך הקב”ה דוחף אותנו לשם משום שהוא כאמור רוצה גם את היחס הזה, את יראת השמיים.
היום העולם משדר פחד ופחד, ואם כן, התגובה לפחד צריכה להיות יראת שמיים.
כיצד נפתח לעצמנו פתח ליראת שמיים?
יראת שמיים היא דבר שאינו ברור לנו כלל. יש בו עמימות והרבה בלבול.
ולראיה, כשנראה בן תורה המסתבך ומוטרד בקיום המצוות על ידי ‘נערווין’, נפטיר כי אלו ‘נערווין’, אך בחדרי לבבנו תנקר המחשבה – ‘אולי באמת יש לו יראת שמיים?’
האמת היא שאין זו כלל יראת שמיים. יראת שמיים אמיתית באה בהרבה רוגע ויציבות, אך אנו מבולבלים ביחס ליראת שמיים.
משום כך, להשיב את יראת השמיים לעצמנו זו עבודה ארוכה.
אי אפשר להסביר מהי יראת שמיים בזמן קצר, מה גם שבאופן מהותי לא ניתן לדעת מהי יראת השמיים, אלא על ידי החיפוש והבקשה ליראת שמיים.
כפי שאומר הפסוק “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'”. החיפוש אינו פונקציה למי שאין לו ולא מצא יראת שמיים, אלא הוא מהותי להבנה מהי יראת שמיים. כפי איכות החיפוש כך תובן יראת השמיים.
יראת שמיים תמיד נלמדת לאט לאט לפי עומק החיפוש.
תחילת יראת שמיים היא ההבנה של האדם כי הוא מתעסק במשהו חשוב. התפילה חשובה, התורה חשובה, גמילות חסד חשובה. ההפנמה כי כל אלו הם עסק חשוב היא הפתח ויסוד.
החשיבות אינה בכך ש’האדם’ הצליח להתפלל וללמוד, אלא שהם עצמם עסק חשוב, התפילה, הלימוד וכך כל דבר משמעותי בעבודה הרוחנית.
ניקח לדוגמה את נושא התפילה, כמה דרכים יש לאדם בתפילה? מה הוא עושה כאשר הוא רוצה להתפתח בנושא ולהצליח להתפלל טוב יותר?
מדוע בשדה הקרב ישנן כמה וכמה דרכים לכבוש את האויב, ולנו בעבודה הרוחנית יש אולי דרך אחת?
הבעיה שלנו נעוצה בכך שאנו לא מתייחסים לנושא העבודה ברצינות הראויה.
לתפילה יכולות להיות דרכים רבות ושונות. לפעמים דרך זו תועיל ולפעמים דרך אחרת תועיל.
למשל, תפילה כמונה מעות, היא אחת הדרכים בתפילה. ‘מונה מעות’ משמעו ממש כפי שסופרים כסף, סופרים אותו לפי תחושת היד, המוח אינו מצרף כמה שטרות יחד, אלא האדם סופר את התחושה של הכסף ביד שלו. כך יכולה להיראות תפילה, וזו דרך אחת מני רבות אחרות.
בכל עבודה רוחנית עלינו להחזיק כמה דרכים ברשותנו ולהתייחס אליהן ברצינות. יחס רציני לדבר הוא היסוד ליראת שמיים.
כך נשיב לעצמינו את האפשרות לפקוח עיניים, להתבונן בעולם, במציאות, כפי שהקב”ה מראה לנו אותה.
עלינו להגדיל את יראת השמיים גם בשביל מה שקורה היום בארצנו, וגם עבור שלושת השבועות העומדים לפתחנו ודורשים יכולת התבוננות ואבלות על עולם שנחרב.
