בימים אלו, לאחר חיסולם של אויבי ישראל בלב המדינות העוינות לנו, אנו עומדים בפני מצב שייתכן ויקרו דברים לא שגרתיים.
יש מאיתנו שמתמודדים עם מצב זה באדישות ובחוסר עניין. וצריך לומר כי זוהי דרך התמודדות, אך לא עליה נסובים הדברים.
עלינו להשיב את ליבנו כי ייתכן ויקרו בזמן הקרוב דברים אשר יפוגגו את האדישות, לא תהיה לה עוד אפשרות להרדים אותנו ולהגן עלינו.
עבודת ה’ במצבי התפרקות
ה’תלמוד תורה’ בגרובין, בראשו עמד הסבא מקלם, עמד בפני איום קיומי. מסיבות שונות הוא עמד בפני סכנת סגירה.
תגובתו של הסבא מקלם הייתה שונה ממה שאנו רגילים. הוא התכונן והכין את תלמידיו למצב החדש שייתכן ויבוא – סגירת הישיבה.
כשאנו עומדים בפני מצב לא רצוי שייתכן ויבוא עלינו, אנו רגילים להרבות בתפילות וזכויות על מנת שהדבר לא יתרחש, ובחסות כל אלו אנו נמנעים מלחשוב על האפשרות הממשמשת ובאה.
הסבא מקלם, כאמור, בנוסף לתפילות שבטח נשא לביטול הגזירה, הוא אף התכונן למצב שייתכן ויבוא, וחשב כיצד להתנהג במצב זה.
בימים אלו, לאחר חיסולם של אויבי ישראל בלב המדינות העוינות לנו, אנו עומדים בפני מצב שייתכן ויקרו דברים לא שגרתיים.
יש מאיתנו שמתמודדים עם מצב זה באדישות ובחוסר עניין. וצריך לומר כי זוהי דרך התמודדות, אך לא עליה נסובים הדברים.
עלינו להשיב את ליבנו כי ייתכן ויקרו בזמן הקרוב דברים אשר יפוגגו את האדישות, לא תהיה לה עוד אפשרות להרדים אותנו ולהגן עלינו.
היכולת להיות אדישים נמצאת במקום של הדריכות לגבי ‘מה יקרה’, אך ‘אם יקרה’ היא תבוא אל קיצה.
במצב שונה ובלתי ידוע זה, מה נעשה? כיצד נתמודד? אלו שאלות שעלינו לשאול את עצמנו ולהכין את עצמנו לאפשרות זו, כפי שלימדנו הסבא מקלם.
האופן שבו הקב”ה הביא עלינו התמודדות זו הוא באופן הקשה ביותר. הימים הבאים הם ימי בין הזמנים בהם קול התורה פוחת, וגם אם יתחזקו בלימוד בימי בין הזמנים, אין הוא מגיע לימי אמצע הזמן בהם קול התורה בוקע מכל היכלי הישיבות והכוללים.
בנוסף, אלו ימים שאין הציבור מרוכז בהם במקום אחד, כולם מתפזרים איש איש למקומו, וכך, בשעת הצורך אי אפשר לדבר לציבור דיבורי עומק ודיבורים מהותיים מכיוון שאין הם בישיבות ובהיכלי הכוללים.
וכמו הסבא מקלם, גם אנו צריכים להישיר מבט למצב זה ולאפשרות העולה ממנו ולהגיב לו, תחת הבריחה למקום המוכר דרך ריבוי זכויות ותפילות.
גם הסבא מקלם יכול היה לברוח למקומות אלו, שכלום לא יקרה אם רק נרבה בזכויות. הרי בגרובין למדו תורה ברצינות עצומה ובהתמדה, ובכל זאת הסבא התכונן לאפשרות שהמצב ישתנה ויקרו דברים אחרים.
זוהי שאלה כיצד אנו מתמודדים עם מציאות שאינה רצויה.
ימי בין הזמנים, גם בתקופות רגועות, הם ימים בהם הזמן אינו מסודר, גם אם אצל בחורים הדבר נעשה מבחירה, לאברך לעומתם אין כל דרך לשמור על סדר יום רגיל בימים אלו. הניסיון להחיל סדר ותכנון בימים אלו הוא ניסיון נואש ואינו ישים.
זאת על אחת כמה וכמה כשמצטרף לימים אלו חוסר הוודאות הביטחונית מול אויבי ישראל.
מהי ההתמודדות הנכונה במצבים אלו?
כשאנו מתנהלים בתוך מציאות רצויה וניתנת לתכנון אנו רואים את עבודת ה’ דרך התכנון הנכון ודרך הסדר של המציאות. החתירה שלנו תהיה לקיים את הסדר הנכון וליצוק בתוכו את עבודת ה’.
לעומת זאת, כשאנו נפגשים במצב כאוטי, כזה שאי אפשר להכניס אותו לתוך סד הסדר, אנו מאבדים את היכולת לזהות את הדרישה לעבודת ה’ ולהיענות לה.
את התפיסה הזו עלינו לשנות.
גם כאשר אנו נמצאים במצב מבולבל, גם כשכל הסדר הקיים נפרם, עלינו להיות במודעות כי בכל מצב ניתן לעבוד ולתקן את עצמנו. בכל מצב הקב”ה מזמן לפתחנו הזדמנות לעבוד ולהתקדם בנקודות מסוימות.
אנו צריכים להאמין כי הבלבול לא מתרחש על מנת שאנו נסדר אותו, אלא הוא מעניק לנו הזדמנויות שונות אשר אינן קיימות במצבים רגילים.
עלינו להיזהר שלא לברוח מההזדמנות לגדול מתוך מצבים אלו. אל לנו לברוח לאזורים המוכרים לנו ולמקומות בהם אנו יכולים לבטא את החוזק שלנו.
ההבדל בין בעלי חיים לצמחים הוא, כי בעלי חיים יכולים לשנות את מקומם בהתאם למזג האוויר או לכל מיני תופעות, ובכך לא להתמודד עם מצבים שונים.
לעומת זאת, הצמח נטוע באדמה ואין לו לאן לברוח, עליו להתמודד עם גשם וקור כמו גם עם חום קיצוני. עליו להסתגל ולהתמודד עם כל מה שיעבור עליו.
“אנא אלך מרוחך ואנא מפניך אברח”, דוד המלך מרגיש כי הוא יכול לברוח ממצבים שאינו חפץ בהם, הוא הרי אינו צמח, הוא בעל חי.
אך “אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך”, הוא אינו יכול לברוח כי בכל מקום ימצא את הקב”ה.
דוד המלך מתאר בריחה ‘מפניך’ – מההשגחה, ממנה מסיק דוד המלך, אי אפשר לברוח.
היחס של האדם להשגחה הוא כאילו היה צמח שאינו יכול לזוז ממקומו. עליו להתמודד עם כל מה שזימנה אליו ההשגחה.
כשאדם רוצה לפעול רק בתוך תכנית הוא במשמעות של ‘מפניך אברח’. אך האמת היא שאי אפשר לברוח מההתמודדות, משום ש’אנא מפניך אברח’. צריך לגדול מכל מצב שמזדמן אלינו ואין לאן לברוח.
הימים הבאים הם ימים מבולבלים מעצם היותם ימי בין הזמנים, בהם כל הסדרים מתפרקים ונפרמים, כל שכן כשאנו תחת האיום והחשש מפעילותם של אויבי ישראל נגדנו.
בימים אלו לא ננסה לכנס אותם ולסדר אותם כפי שאנו רגילים, אלא עלינו להתמסר ולאמץ את האי סדר על מנת למצוא את מקום העבודה הרוחנית דווקא בזמנים אלו.
אל לנו לברוח, כי אין לאן לברוח. עלינו להיות כצמח הנטוע באדמה שעליו להתמודד מול כל רוחות שונות שיעברו עליו. הקב”ה מזמן אותנו לעבודתו בכל מצב, גם בזמנים שונים ומשונים.
זוהי אמונה פשוטה: עלינו לקבל את הימים האלו כפי שהם ולא לכפות עליהם סדר שלא יכול לחול עליהם, וסופו לקרוס ולא להתקיים.
במצבים אלו אומנם לא נוכל לייצר ולעשות שינוי משמעותי בחיינו, אך בנקודות קטנות ובצעדים מזעריים עלינו להתקדם במשהו ולתקן את עצמנו.
אמונה זו תיתן לנו עוגן, שכל מה שיבוא עלינו הוא דרישה לעבודה מסויימת מאת הבורא. אין אנו צריכים להידחק ולהיכנס ללחץ על מנת להחזיר את הסדר לכנו, אלא מה שיהיה, הכל הוא דרישת עבודה מאת הבורא. לא נכפה את המציאות אלא נאזין לה ונעבוד כפי שהיא מתקיימת באופן טבעי.
עלינו לזכור כי אין הדבר קל בהכרח, משום שיקרו דברים שאינם נוחים לנו, אך ההיענות למציאות מתוך תודעה של עבודת ה’ תיתן לנו רוגע וביטחון.
נקודה זו חשובה לאין ערוך, אנו פוגשים תופעות של אמונה המנסה להתקיים דרך סיפורי השגחה וניסים. כלומר דרך סיפורי הצלחה והחזרת הסדר על כנו.
מסופר על האדמו”ר מקלויזנבורג, כי כאשר היה מי שרצה להוציא ספר בו יספר את כל הניסים שעברו עליו וכיצד הצליח במה שפעל, אמר לו האדמו”ר: יכול אתה לכתוב סיפורים אלו של הצלחה, ובלבד שתכתוב גם את אלו שמספרים על כישלון וחוסר הצלחה – והם אפילו הרוב.
עומק דבריו הוא כי האמונה היא ההיענות לכל מצב, בין הצלחה ובין כישלון, כהזמנה לעבודת ה’ ייחודית למצב ההוא.
לא ניתן לבסס אמונה על סיפורים מעין אלו. הגישה הנכונה היא כי האמונה נבנית מתוך מסורת, קשר עם הדורות הקודמים ולימוד מעמיק, אך לא מתוך סיפורי הצלחה שכל תפקידם לסדר את המציאות כפי שאנו חפצים לראות אותה.
סיפורי הצלחה עשויים להיות כמו חרך מבעד למחיצה הקיימת בין האדם לבורא, אך בשום אופן אינם מבססים אמונה.
אדרבה, אמונה נבחנת כאשר הכל נראה נגדי, ובכל זאת אני רואה בכך את הבורא.
מסופר על ר’ מרדכי פוגרמנסקי זצ”ל, כי כאשר היה במחנות ריכוז וראה את אלו ההולכים לצד ימין – לחיים, ולעומתם את אלו שהופנו לצד שמאל – למוות, על שניהם אמר ‘זו השגחה פרטית’. הוא היה נתון במצב קשה כשכל המציאות נגדו, ובכל זאת ראה בה את ההשגחה העליונה.
ימי בין הזמנים בימים כתיקונם מזמנים לפתחנו עבודה מסוג מסויים, למשל להיות בקשיבות לילדינו וללמוד מהם במקום לכפות עליהם סדר מסויים. וכך ישנם לימודים רבים אותם ימים אלו מזמנים אלינו.
אך בימים מתוחים וקשים כמו אלו שלפנינו, יש בעבודתנו מקום לאמונה ולראיית יד ה’ בכל מה שקורה. מצבים אלו הם שמגדלים אותנו באופן שאינו קיים בימי השגרה.
ידוע על ר’ חיים שמואלביץ זצ”ל, שעם כל גדלותו העצומה בתורה, הייתה בו גם רגישות יוצאת מגדר הרגיל. הוא סיפר כי היה נוכח בתאונה שאדם נהרג מחמתה והוא ראה זאת. הוא בכה ואמר כי הוא יודע מדוע הקב”ה זימן לו לראות דבר כזה.
זו הגישה שאנו צריכים לאמץ לכל סיטואציה שייתכן ותבוא, גם אם אלו יהיו דברים שאי אפשר לנהל, והמציאות תתפרק מהסדר המוכר לה, עלינו להתבונן בה מתוך אמונה ומתוך ידיעה כי הקב”ה זימן לפתחנו עבודה על מנת לגדול בה.
‘אנא מפניך’ – ההשגחה היא שקובעת עם מה וכיצד ניפגש במציאות חיינו.
