בין המצרים – אחריות שלנו לכוחות המקשרים אותנו לעבודה – בניין עולם של קדושה

אחריות נמצאת בקשר האישי

עבודת ה’ צריכה להיבנות ממציאות של קדושה אותה נייצר, ומאחריות אותה ניקח על עצמנו.

אך ישנה נקודה שחובה עלינו לברר ולדייק: מהי האחריות הנדרשת ומהי המציאות אותה עלינו לבנות?

כל תחום בעולם של ‘עבודה’ הוא אינסופי. לעמוד על כל עומקו והיקפו זו משימה בלתי אפשרית. כך למשל בעולם הלימוד, כל צורב יודע כי גם סוגיה אחת ניתן ללבן במשך שנה שלמה, ומה נאמר כאשר מדובר בתורה שלמה.

בהקשר לכך ידועים דברי הגאון, אשר נתן הסכמה לספרו של ‘המגיד מפלוצק’ מפני שמצא בו ‘דבר אחד שהוא אמת לאמיתה של תורה’.

דבריו נותנים לנו אומדן כמה רוב לימודנו רחוק מאמיתה של תורה, ואף על פי כן אנו נדרשים ללימוד תורה תוך לקיחת אחריות עליה.

גם בתפילה הדבר כן. המשימה היא להתפלל תפילה שלמה בכל הכוונות הנדרשות, אך קשה לדמיין שהיה פעם מישהו שאכן הצליח להתפלל את כל התפילה בשלמותה עם כל הכוונות הנדרשות.

אלה אומנם דברים אידאיים – אך גם בלתי מושגים.

אם כן, כיצד ובאיזה אופן ניתן לקחת אחריות על עולם שהוא לכאורה בלתי מושג ומעבר לכוחותינו? וזאת במיוחד כשמטרת העבודה היא לקדם את האדם ולתת לו אפשרות מעשית להשתלם בתוך עולם של קדושה!

אחריות לפתח כוחות מקדמים

באדם ישנם כוחות שונים אשר מכוונים אותו ונותנים לו יכולת וכוחות לקיים את הדבר לו כל יהודי נדרש.

לדוגמה, לימוד תורה, יש ללומד את אהבת הברק וההנאה ממנו, מה שנותן לו קשר ושייכות עם הלימוד. אומנם זהו כוח שקיים במינון גבוה יותר בקרב בחורים, ואחרי נישואיהם נוסף בהם צד של רצון לדעת ולהגיע לחקר האמת, אך זהו כוח הקיים אצל כל לומד ולומד – הנאה ממעשה הלימוד.

חשוב שנבין כי כוח זה אינו פועל יוצא של הלימוד ואינו משני לו, אלא הוא נחשב כדבר בסיסי בלימוד תורה.

כך גם כוחות נוספים, שונים ומגוונים, שיש לכל אדם – ואשר עוזרים לו ורותמים אותו ללימוד תורה. יש מי שמתחבר ללימוד דרך העיון, אחר מתחבר דרך סדר הדברים או כתיבתם, לכל אדם ישנה דרך שונה וכוחות נפש שונים.

אלו כוחות שאנו אחראים להם, הם אלו שמובילים אותנו בתוך עבודת ה’.

חשוב להבין כי האחריות שלנו אינה לאובייקט התורה, אלא לדרך שלנו ולכוחות הנפש שיש לכל אחד, אלו שמובילים אותו ללימוד תורה.

הקשר האישי שיש לכל אחד מאיתנו לעבודת ה’ הוא הדבר עליו מוטלת עלינו אחריות. אין זו תוספת לעבודה – אלא עיקר בסיסי בעבודת ה’.

גלות השכינה

זמן זה של שלושת השבועות הוא זמן חורבן וגלות. הגלות, כידוע, היא גם ‘גלות השכינה’, השכינה גלתה ויצאה למקום אחר.

מה המשמעות בכך שהשכינה יצאה למקום אחר? כיצד שכינה נמצאת במקום אחר?

האם שכינה נמצאת בעילם או בבל, באירופה או צרפת? איזו שייכות יש למקום שהוא עצים ואבנים לשכינה הקדושה?

המשמעות של ‘מקום’ בהקשר של רוחניות היא ה’רקע’ של העבודה הרוחנית. כל עבודה רוחנית באה מתוך ולתוך רקע מסוים. כך מבאר ה’דעת תבונות’, כי ‘מקום’ ברוחניות הוא ‘רקע’ העבודה.

בזמן שבית המקדש היה קיים בארץ ישראל, הרקע לעבודה היה קשר ישיר של עם ישראל עם הקב”ה, זה היה אופי העבודה הרוחנית. הקורבנות וכל עבודת המקדש קיימו קשר ישיר עם השכינה.

כשבית המקדש חרב ועם ישראל גלה, השתנה הרקע של העבודה – שכינה בגלות.

ניתן היה לחשוב כי שינוי רקע העבודה נעשה מפני עבירות הנעשות, אך ה’נפש החיים’ מלמד אותנו אחרת.

ר’ חיים וולוז’ין מבהיר כי הגלות נגרמת על ידי תאוות רעות שישנן בליבות האנשים. לא חומרת העבירות, אלא התאוות הרעות הן אלו שמשנות את הרקע של עבודת ה’.

אדם שנתון להשפעת תאוות רעות, מורחק מהקשר האפשרי עם הקב”ה.

המידות הרעות אף חמורות יותר, והראיה כי ישנן עבירות חמורות שדינן כרת, ובכל זאת, מי שמקבל מלקות נפטר מכריתות. משום כך רצה ה’בית יוסף’ לתקן, להחזיר את המלקות.

אך על מידות ותאוות רעות לא יועילו מלקות. אלו דברים עמוקים בנפש אשר דבר מה סגולי לא יוכל לסלק. מי שיש בו תאוות רעות עקר את עצמו מהרוחניות, ומשום כך קשה לו לחזור לשם.

העבודה המוטלת עלינו היא להעצים ולחדש בתוכנו כוחות חיוביים, אלו שמקרבים אותנו לעבודת ה’. כוחות אלו אינם דבר מה שנוסף על הציווי, אלא הם אינהרנטיים לעבודה. הדבר שמקשר אותי לעבודה הוא העבודה עצמה.

עלינו לאתר את הכוחות שפונים כלפי העבודה, תחת הכוחות שמפנים עורף לעבודת ה’. כך נבנה בתוכנו מקום לעבודה רוחנית נכונה וטובה.

ולמעשה, זהו דבר שמונח לפתחנו ונתון לאחריותנו: למצוא ולהנכיח את אותם הכוחות שהם ה’מקום’ לעבודה.

אך חשוב לזכור כי נדרשת שימת לב מהם כוחות טובים אשר מכוונים אותנו לעבודה ומהם כוחות רעים.

לדוגמה, תחרות בתוך כותלי בית המדרש. יש מי שיראה אותה באופן חיובי, הוא אף ידע לצטט כי ‘קנאת סופרים תרבה חכמה’. אך האמת היא כי אין לתחרות כל קשר לקנאת סופרים.

בתחרות בין אנשים, המנצח יהיה זה שיגבר על היריב בכל צורה שהיא, בין על ידי הצלחה שלו ובין על ידי כישלון וטעות של היריב, העיקר הוא להיות בעליונות על היריב. זוהי תחרות אשר מגיעה מתרבות המערב ואשר שורשה ביוון.

כשכך נראית תחרות בין הלומדים – אין זו מידה טובה שפונה לעבודה.

‘קנאת סופרים’ במובנה הנכון מתקיימת כאשר מישהו רואה את רעהו בדרגה רוחנית או בהישג כלשהו, וגם הוא חושק באותו הדבר, מה שמדרבן אותו לעבוד ולחתור לכיוון זה. אך אין הוא מקיים קשר עין עם היריב לבדוק אם הוא מצליח להתגבר עליו. העניין הוא להשיג את מה שהשני השיג, ולא לגבור ולייצר עליונות על פני החבר.

ישנן גם מידות המשמשות לדברים שונים בו זמנית, טובים וגם רעים. כמו למשל מי שהוא ‘שונא עוול’, הדבר יבוא לידי ביטוי באופן הנכון, כאשר יראה עוול מכל צורה שהיא ויתקומם כנגדו, אך הדבר עלול לגלוש למקומות רעים כאשר אדם אחר יטעה והוא יהיה חסר סבלנות לטעותו. צריך לשים לב כי גם מידות טובות עלולות להיות חרב פיפיות.

כך גם בימים המתקרבים – ימי בין הזמנים, צריך לשים לב להעצים ואף לרכוש תכונות המסייעות לעבודת ה’ ולא להיפך, גם אם הן לכאורה בלי שום בעיה הלכתית. עלינו לשים לב מה הדבר מייצר בנפש, והאם הוא יתרום לעולמנו הרוחני והלימודי.

לדוגמה, אפשר לפתח את כוח ה’החלטה’, זהו כוח השונה מ’בחירה’, בחירה נעשית רק כאשר האדם נמצא באותו הרגע בהזדהות מוחלטת ובנוכחות ברגע. אך ישנם מצבים כמו ‘לקום מוקדם בבוקר’, שם לא שייך לבחור אלא להחליט. ‘כוח ההחלטה’ פונה לעבודת ה’, והוא כוח שיש להעצים ולרכוש.

לעומת זאת, ישנם ריגושים שונים שאינם נותנים כל ערך לעבודת ה’, ואף לפעמים עומדים לה לרועץ.

העבודה שלנו היא לבחור כוחות נכונים ולעשות מהם מקום לעבודת ה’ ראויה ונכונה.