אנחנו חיים בעולם של חיפוש פתרונות! בעולם של היום אין רגילות להיות עסוקים בעניין מסוים, והגישה לכל נושא הוא מתוך חיפוש פתרון, העולם מורכב מבעיות שצריך לפתור אותם, ואין לנו את היכולת להתעסק בעניין מסוים במשך זמן, הדרך הקלה היא לפתור את הבעיה ולהמשיך בחיים הנוחים.
לאהוב את הישראל שבי
שינוי בחיים מצריך עיסוק והתעניינות בנושא, ולא בפתרון. אהבת ישראל ראשיתה התעסקות בפיתוח אהבה ליהודי שבי עצמי, ורק לאחר מכן לכל יהודי.
בוועד הקודם הבאנו עבודה מעשית על פי דברי רבינו יונה במשלי, כיצד להתחיל להתבונן ולראות במעלת חברנו, אולם עלינו לדעת כי לצורך כך ועל מנת שנוכל להתחיל בעבודה, יש עוד נושא שצריך לעבוד עליו, והוא מהנושאים הבסיסיים שיש בעבודת ה’.
אם נתבונן נבחין כי על פי רוב, הדברים שאנו למדים אינם עושים אצלנו רושם ואינם יוצרים בנו שינוי מעשי, וזה אפילו כשהאדם יודע שהוא מחויב בהם, ומבין את עניינם, בפועל אין לידיעות הללו השפעה עליו,
ובאמת שצריך להבין מדוע זה כך, ומה יש לנו לעשות על מנת שנוכל ליצור אצלנו שינוי?.
שינוי בעבודת ד’ דורש התעסקות עם הנושא
עלינו לדעת שישנו יסוד בסיסי ביותר בדרכי העבודה שמעמיד הסבא מקעלם (חכמה ומוסר חלק א’ עמוד כו), והוא, שעבור התקדמות בעבודת ד’ צריך שהנושא עליו הוא עובד יעסיק אותו, ישנן מעלות שאדם יודע ומבין אותן ובכל זאת אין הם פועלים אצלו כלום, מאחר ואינו מסוגל שהנושא או האתגר יעסיקו אותו, אלא הוא רוצה רק לפתור אותו.
והבנת דבריו היא, שאנחנו חיים בעולם של חיפוש פתרונות!, בעולם של היום אין רגילות להיות עסוקים בעניין מסוים, והגישה לכל נושא הוא מתוך חיפוש פתרון, העולם מורכב מבעיות שצריך לפתור אותם, ואין לנו את היכולת להתעסק בעניין מסוים במשך זמן, הדרך הקלה היא לפתור את הבעיה ולהמשיך בחיים הנוחים.
וזה עצמו מונע מאתנו להשתנות, משום שאם אנו פועלים מיד, הפעולות הם על פי דרך החיים בה נמצאים כרגע, כל מי שחווה בעצמו שינוי משמעותי בחיים יודע שהשינוי בא מכוח דבר שהסעיר את רוחו, ולכך הוא היה עסוק בו והתעניין בו, ולא מחמת שמצא פתרון לדבר והתקדם הלאה. .
וזו עבודה קשה, שאדם יביא את עצמו להיות עסוק במשהו, אנו רגילים ללמוד, לקרוא ספר, לשמוע שיעור, אך איננו רגילים לכך שהדבר נמצא ויושב בתוכנו, ועל האדם להתבונן בעצמו, מה מעניין אותו, האם יש דבר שבוער ומעסיק אותו, והאם יש משהו שמלווה אותו כל העת.
והאמת היא, שבמבט ראשוני היה מקום לחשוב שזו גישה שאינה מוסרית, מאחר ועניינו של מוסר הוא, שהאדם צריך לדעת במה הוא מחויב, ומכוח זה לעשות מה שצריך, אלא שבאמת אין זה כך, כי מוסר צריך להפעיל את האדם שיבא לידי כך שהנושא המוסרי יעסיק יסעיר וילווה אותו, וזה השלב הראשון כשרוצים לעבוד על משהו שרוצים שיהיה לו קיום.
וטעות היא לחשוב שאדם שאינו פועל מיד לפתור את הנושא, הרי שזה מוכיח כי הנושא אינו חשוב עבורו, אדרבה, יתכן שדווקא מחמת חשיבות הדבר שהוא ענין פנימי אצלו, לכן הוא חושב עליו ומברר אותו לאט, כדי שעומק העניין יתברר אצלו היטב בפנים.
מקובל לומר בשם הסבא מקלם, שאדם שיש לו הארה באיזה ענין, שלא יגיד אותה מיד לאחרים, והביאור בזה הוא אינו רק משום העובדה שישנה תועלת גדולה יותר כשזה נשאר ענין פנימי, וכאשר יצא החוצה יאבד, אלא ביאור הדבר, שפעמים רבות כאשר האדם אומר את ההרגשה שלו לאחרים הוא כבר לא עסוק בה, [ואם כן עלינו לדעת שלפעמים כדי להתעסק עם זה, עדיף לעשות ההיפך וללכת ולדבר עם אחרים, משום שלעיתים דווקא שיתוף המחשבה או הנושא עם אחרים גורם לעיסוק].
הדרך להתעסק באהבת ישראל הוא הרצון להיות מישראל
ואם כך עלינו להתבונן איך נעשים עסוקים באהבת ישראל, והלא לא מספיק ללמוד את דברי הרמב”ם שהוא מצוה על כל איש מישראל וכו’, ולדעת שואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כי למרות שידיעות אלו הם גדולות ומרוממות, סוף סוף הם לא מעניינות ומעסיקות את האדם, ולכן צריכים פעולה נפרדת לייצר את העניין והעסק, וזה לא קורה מאליו.
וכעת ננסה להציע פתח חדש בסוגיית אהבת ישראל, פתח שיאפשר לנו להיות עסוקים בנושא.
ידועים דברי הרמב”ם בהלכות גירושין (פ”ב ה”כ), בעניין כפיה בגט, שכתב, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו.
מבואר בדבריו, שהרצון הראשוני של איש ישראלי הוא להיות חלק מישראל, דהיינו האדם אוהב את היהודי שבו, והוא רוצה להיות שם, ורצון הזה מביא אותו לרצות לקיים את המצווה, וזה היסוד של כל הרצון לקיים את המצוות, הרצון להיות מישראל.
כל אדם יש לו הזדהות עם ההרגשה הזאת ברמה כלשהי, לפעמים זה כאשר הוא נוכח מול מעשה מושחת או אכזרי וכדומה, והסלידה מאותו מעשה מעבירה במוחו מחשבה שלי כיהודי זה לא מתאים, ובזה הוא בורח אל החממה היהודית שבו.
ודבר זה שייך בהרבה תחומים בחיים ולכך זה יכול להעסיק מאד, אנחנו רגילים לחשוב באופן של האם דבר פלוני מותר על פי השו”ע או אסור, וכאן מלמדנו הרמב”ם שיש רצון קודם למותר או אסור, והוא הרצון להיות יהודי, ועוד לפני ההלכה עלינו לחשוב האם אני יהודי במה שאני עושה, האם זה מחזק את ה’ישראל’ שבי, האם יהודי עושה דבר כזה, ולהבין שיש מעשים שלא מתאימים לישראל.
כל פעולה או הנהגה בחיים יכולה להיעשות בשתי צורות, או בצורה של שפלות ונמיכות האדם, או בצורה של עשייה מרוממת, האכילה למשל, יכולה להיות אכילה של נסיך, ויכולה להיות של בהמה, ואין הדברים אמורים רק במצוות, אלא בכל דבר מהנהגות האדם.
אהבת היהודי שבי
ובנוסח שונה אפשר לומר, שעל מנת לגלות את מעלת ‘איש ישראל’, בתחילה צריך האדם להתמקד בעצמו, ולאהוב את הישראל שבו, וכאשר האדם חושב על עצמו על הנהגותיו והליכותיו, זה אמור להעסיק אותו, האם הם נעשות באופן המתאים ליהודי, וזהו השלב הראשון בדיון על אהבת ישראל, להעמיק ולחוות בעצמי את המעלה של כלל ישראל, ואת האהבה לישראל שבי.
וכאשר אדם מתחיל להכיר מתוך החיים של עצמו את העובדה שהוא רוצה להיות יהודי, וחלק מכלל ישראל, הרי שהוא מתחיל לאהוב את הדבר הזה שנקרא ‘יהודי’, ונהיה אצלו לדבר ברור שיש מעלה כזאת להיות יהודי, וזה ההקדמה והשלב הראשון לפני שמנסים לאהוב אחרים כי הם ישראל, וזהו שורש דברי הרמב”ם שכל אחד רוצה להיות מישראל ורוצה לקיים את כל המצוות, שכן השורש של הרצון לקיים מצוות הוא הרצון להיות מישראל.
וכך האדם מתחיל להזדהות עם דברי הרמב”ם, שהרצון להיות מישראל הוא השורש למה שאדם רוצה לקיים מצוות ולא רוצה לעשות עבירות.
אך להתחיל מיד עם התבוננות על אחרים, במבט כזה שכל יהודי הוא חלק מכלל ישראל שיצא ממצרים, ושייך לגילוי שכינה וירידת התורה לעולם, הוא דבר מופשט ולא מעשי, [שכן ההרגל הוא להסתכל על הזולת במבט שטחי בגובה העיניים, וזה לא מעניין ולא מעסיק את האדם לנסות לראות את הזולת כמשהו מרומם].
הצעד הראשון בעבודה
וכדי לעבוד על זה למעשה, לא נכון להתחיל לנסות לחשוב כך כל היום, כי כך הדבר יהפוך לעול, לכך עלינו לקחת זמן מוגבל, שעת אכילה או שעה אחרת, ולהתבונן איך אנו מתנהגים, לגשת לחיים הפשוטים לא בגישה של נמיכות הגוף, אלא באופן קצת יותר מרומם, כחלק מכלל ישראל, כיהודי. וכאשר מתעסקים בזה מתחילים להרגיש שייכות לדבר חשוב, וממילא בהמשך אפשר להתחיל לאהוב אחרים שהם יהודים, שכן אנו נבין שגם הם שייכים ויכולים להגיע למצב יותר מרומם, וכל אחד מהם שייך לאותו רצון, הרצון להיות שייך לכלל ישראל.
והעבודה באופן הזו נראית מפתיעה, כי במושכל ראשון היה נראה שהעבודה על אהבת ישראל צריכה להתחיל עם הזולת, אבל נראה שתחילה צריך האדם להפעיל את עצמו, לאהוב את היהודי שבו, ורק אחר כך אפשר להתחיל לאהוב יהודים אחרים, כאמור.
