הטבע הפשוט של האדם הוא לבקר ולחפש חסרונות, כמו שכתב האורחות חיים להרא”ש, דרך בני אדם לחפות על המעלה ולגלות את החיסרון, ודיבור בשבח חברינו נתפס בעינינו כתנועה שיש בה מן התמימות וחוסר פקחות [שכן אם אתה פקח, כבר היית מגלה את החסרונות…].
הטבע הפשוט של האדם הוא לבקר ולחפש חסרונות, כמו שכתב האורחות חיים להרא”ש, דרך בני אדם לחפות על המעלה ולגלות את החיסרון, ודיבור בשבח חברינו נתפס בעינינו כתנועה שיש בה מן התמימות וחוסר פקחות [שכן אם אתה פקח, כבר היית מגלה את החסרונות…].
אהבת ישראל – עבודת הכרה
אהבת כל איש מישראל, ראשיתה עבודה אישית של האדם בינו לעצמו, ולא בביצוע מעשים כלפי הזולת.
עבודת הכרה של האדם בינו לבין עצמו, תפתח בפנינו פתח להתגבר על הקנאה והכבוד ושאר מידות רעות, המונעים מאיתנו לאהוב את חברנו.
חז”ל מלמדים אותנו שאהבת ישראל הוא כלל גדול בתורה, ויש לכך השלכות מעשיות, כמו שמצאנו ברמב”ם (דעות ו, ג), מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לדבר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממונו ועל כבוד עצמו.
הקושי בעבודה מעשית בדרכו של הרמב”ם.
אמנם נראה שלהתחיל מיד לקיים את המצווה כדברי הרמב”ם יהיה קשה מאד.
הטבע הפשוט של האדם הוא לבקר ולחפש חסרונות, כמו שכתב האורחות חיים להרא”ש, דרך בני אדם לחפות על המעלה ולגלות את החיסרון, ודיבור בשבח חברינו נתפס בעינינו כתנועה שיש בה מן התמימות וחוסר פקחות [שכן אם אתה פקח, כבר היית מגלה את החסרונות…].
מעבר לכך, אנחנו לא מסוגלים לחשוב שלשני יש רק מעלות ללא חסרונות, אם זה מחמת קנאה או מחמת כבוד ושאר מידות רעות, כך שהדרישה מהאדם להתמקד בדיבור אך ורק בשבחו של הזולת מפגיש אותנו עם חסמים ויצרים גדולים.
ואף החלק הנוסף בדברי הרמב”ם, שיש לחוס על ממון חברו כמו שחס על ממון עצמו, גם הוא מתמודד מול יצר של אהבה עצמית (אגואיזם), ולכך קשה מאוד להגיע למצב שבו האדם חס על ממונו של הזולת כמו שחס על ממונו עצמו, ומאחר וממונו של אדם חשוב לו מאוד, מיד עולה הטיעון שהרי חייך קודמים ואדם מחויב לדאוג לעצמך יותר וכו’.
אם כן זו הוראה ברורה של הרמב”ם, אבל קשה מאוד ליישום לכל הפחות כשלב ראשון בעבודה.
ובאמת שהעבודה על אהבת ישראל, מפגישה אותנו עם פער עצום בין מה שמוטל עלינו לעשות לבין היכולות ביצוע, ודרכו של אדם במצב כזה הוא לנסות להגדיל את הרעיון על ידי לימוד דברי חז”ל, וכמו דברי הירושלמי (נדרים ט, ד) שכתב שעם ישראל הם “גוף אחד”, ואם כן איך אפשר לשנוא?, וכהנה רבות על זו הדרך מאמרים גדולים ונשגבים בנושא אהבת ישראל, ובכך אנחנו סבורים שנצמצם את הפער בין המטלה לבין הביצוע.
אולם למרות גודל וערך הדברים עדיין אין זה מקדם את העבודה שלנו, כי אנחנו עדיין פוגשים את אותם היצרים, והמניעה בביצוע היא איננה בגלל שאנחנו לא מעריכים את הנושא, אלא מחמת חוסר היכולות שלנו, שאנחנו לא מסוגלים לראות את השני ברמה כזו שאין מקום לאגואיזם, עד כדי שירצה לדבר בשבחו תמיד.
ומאחר וקשה עד בלתי אפשרי עבורנו להתקדם בעבודה עם דברי הרמב”ם, והדבר מפגיש אותנו עם יותר מידי ‘יצרים’, עלינו למצוא דרך והגדרה שניתן לעבוד עמה בשלב זה של העבודה.
[ובפרט שלא תמיד הדברים האמיתיים מאפשרים עבודה, פעמים רבות על האדם לאתר את הדרך וההגדרה דרכה יוכל להיכנס לעבודה באותו התחום].
אהבת ישראל היא ההכרה במעלות של חבירו
רבינו יונה בפירושו על הפסוק “אהב טהור לב חן שפתיו רעהו מלך”, פותח פתח אחר בהבנה מהו אהבת ישראל, ונראה שהוא פתח מעשי יותר עבורנו לעבודה.
וז”ל שם, הוא האיש אשר אהבתו זכה וטהורה, והיא אהבה שאינה תלוי בעצמו ולא להנאת עצמו בלבד, שהוא אוהב את חבירו מפני שרבו טובותיו עליו, והוא חייב לאהוב אותו אע”פ שלא יקווה עוד ממנו טובה, או יאהבנו מצד מעלותיו, כי חובה על איש אמת לאהב יראי אלוקים אנשי אמת.
נדמה לנו שאהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה ללא סיבה, אלא מעצם העובדה שאנחנו גוף אחד ואותו מציאות.
אולם רבינו יונה מלמדינו שאין אהבה ללא סיבה מוקדמת, ואהבה שהתעוררה בעקבות מה שקיבל בעבר היא אהבה זכה וטהורה, מאחר והיא אינה תלויה ועומדת בשום דבר, ורק אהבה כזאת שמגיעה מחמת תועלת עתידית היא אהבה התלויה בדבר, משום שהיא תלויה ועומדת במה שעתיד לקבל.
ועל כן האהבה בעקבות העובדה שרבו טובותיו עליו, היא אהבה זכה וטהורה, כל עוד היא מחייבת לאהוב בלי שנקבל עוד טובה בעתיד.
[ומצאנו אם כן שישנם שני חלקים, הראשון הוא המחייב לאהב את הנותן בגלל טובותיו, אך זה אינו תדיר מפני שלא מכל אדם שפוגשים מקבלים טובה. אך החלק השני הוא הכרת ואהבת מעלת חברו, והוא חלק מעשי ששייך כלפי כל אדם מישראל].
נשים לב, שרבינו יונה מעביר את העבודה מפעולה להכרה, והוא בניגוד למה שמצאנו אצל הרמב”ם שסובר כי זו עבודה ופעולה לדבר בשבחו ולחוס על ממונו, שזה גורם לנו לפגוש יצרים וחסמים רבים, אלא רבינו יונה מעמיד לנו עבודה של הכרה, וזה קל יותר משום שבהכרה אין כל כך הרבה יצרים.
ואם רצוננו לעבוד על אהבת ישראל, הרי שיש לנו עבודה פנימית ואישית של האדם בינו לבין עצמו, והיא עבודת ההכרה, להכיר במעלות שיש אצל הזולת, לפתח לעצמינו עין טובה, ולהתבונן במעלתו של האחר, כגון אחד שהוא ירא אלוקים, או לראות את מעלת “חביבים ישראל שנקראו בנים למקום” שיש לכל אחד מישראל, וממילא יש חיוב לאהוב מי שנקראו בנים למקום. זהו דבר ששייך גם אלינו!.
תחילת העבודה היא בהערכת עצם המעלה
ובאמת שצריך לדעת איך עובדים על זה, ותחילה יש לעמוד על נקודה חשובה, שכן כדי להכיר בכך שהשני הוא בר מעלה, הרי שמתחילה צריך להעריך את העניין בעצמו, והיינו, שבכדי להכיר במעלת “בנים אתם לה’ אלוקיכם” שיש לזולת, עלינו קודם להעריך כמה הקב”ה והנהגתו הוא דבר גדול, וכאשר מעריכים כמה העניין גדול וחשוב, אז שייכת הכרה במעלת השני בזה שהוא חלק מאותו עניין גדול.
וכאשר אדם מגיע למצב של הערכה והבנה בחשיבות המעלה, מתוך כך הוא יוכל לבא גם לאהבת מי ששייכת בו המעלה ההיא, שכך הוא טבע האדם, שאם מעריכים משהו, הרי שאוהבים כל אדם ששייך אליו, ודרך העולם להעריך את הקבוצה שהוא חלק ממנה ולאהוב כל אחד שמזדהה איתה.
הביקורתיות, הרסנית!
הקושי שלנו להתבונן כך הוא אינו בגלל מידות רעות וכדומה, אלא שחסר לנו הערכה פשוטה ליהודי היושב ולומד תוספות, שכן הלא עצם העובדה שאותו אדם יושב ולומד תוספות הוא דבר גדול מאד.
והיום הדרך הרווחת היא, לתפוס את הביקורת בכל מקום, ואם אחד אומר לחבירו, ‘איזה יופי לפגוש אברך שלומד בכולל, זה עושה לי שמחה’, מיד השומע יחשיבו לטיפש, ויתכן שכבר לא ידבר אתו יותר, אבל אם יאמר לחבירו, ‘יש בעיה בעולם הישיבות, או בעולם הכוללים וכו’, הרי שבזה יחשב לחכם, ואז השיח ביניהם יהיה פורה וראוי לדיון.
ובאופן כזה, לא זו בלבד שקשה לדבר בשבחו של אדם, הרי שאף עבודת ה’הכרה’ לא תהיה פשוטה, כי הביקורת מונעת מלהכיר במעלות שיש באחרים.
ועל כן הדרך הראויה להתחיל בעבודת אהבת ישראל, היא על פי הדרך המבוארת ברבינו יונה, להיות מסוגלים לראות ולהכיר מעלות אצל השני בצורה הפשוטה ביותר, ולהתבונן במעלות הפשוטות, כמה ללמוד תורה הוא דבר גדול, וכמה חשובה תפילה במניין וכו’.
והצעד המעשי הראשון בעבודת אהבת ישראל היא, לעקור מתוכנו את רוח הביקורתית ההרסנית שאינה מאפשרת לנו לראות את מעלותיו של האחר ולאהוב אותו, וכך ניתן יהיה להכיר במעלתו של האחר, גם מצד התועלת שמקבלים ממנו בעניינים אלו, וגם מצד המעלה העצמית שלו, וכתוצאה מכך גם לאהוב אותו.
