מהידוע כי חכמי הרופאים הראשונים השכילו לדעת מוצא ומבוא דרך המחלה, למען ישכילו בהמשך הזמן על ידי נסיונות דרך הלוכה, ועפ”ז ישכילו איך להזהר שלא תבוא המחלה, ואיך לרפאות המחלה הבאה, וכל עוד ישכילו בזה לפי יכולת המבחן. וע”כ מרגלא בפי הרופאים על דבר שייטב בעיניהם, אומרים – דאם האט איין גאנג בחכמת הרפואות, ועל דבר שלא ייטב בעיניהם, אומרים – דאָס האָט קיין גאנג. ובעיני ראיתי כי כמה רופאים מובהקים שנשאו ונתנו בי, אך לא אמרו לי דעם גאנג, לא הי’ לי מהם שום תועלת, אך אחד ממיודעי, חפץ טובתי, אמר לי באר היטב הגאנג, ותהלה כי מעט הועיל לי בעזרו ית’. אדע מעט יותר איך לכלכל הנהגתי, ואף זה המעט טובה גדולה לי. ומזה נבין כמו – כן במחלת הנפשות. העיקר לידע מהלך המחלה, ואיך יסתעפו החסרונות.
יסודות חכמת הרפואה נוסדו על אדני הניסיון, חכמה זו בנויה בצורה פרקטית על ידי ניסויים במציאות, וצפיה בתוצאות הניסוי, ניפוי הטעויות, שיפור הניסוי ושכלולו. דרך זאת של התנסות זקוקה לזמן, משך זמן וסבלנות לצורך הניסויים החוזרים ונשנים, ולצורך דיוקם וזיקוקם. בהמשך דברי רבינו מתבאר שכך גם ענין חכמת כוחות הנפש. ומשום כך יש לדעת שכפי שבכדי להבין בענייני הרפואה, יש צורך לנסות בצורה פרקטית והדבר מתמשך זמן, כך גם בהבנת כוחות הנפש יש להתנסות באופן פרקטי, ואכן נדרש לכך זמן.
באחד ממכתביו של ר’ איצל’ה פטרבוגר לר’ ישראל, הוא שואל על כך שמאז שהתקרב למוסר כביכול נהיה בטלן, [כך נראה נראה מתוכן מכתב התשובה]. ר’ ישראל עונה לו במכתב, שלא כן הוא, הוא לא נהיה בטלן, אלא שגילה סוגיה הדורשת השקעת זמן. סוגיא זאת של תיקון המידות זקוקה לכך שיפנו לה זמן, משום שניסיונות חוזרים ונשנים ואירועים פרקטים המתרחשים במציאות, הם המלמדים את האדם על מידותיו ודרכי תיקונם, ואין אופן אחד ללמוד זאת. ממילא ר’ איצל’ה לא נהיה בטלן, זמנו אינו כלה לריק, הוא מתעסק בסוגיא שלא ניתן לעסוק בה כראוי בלא השקעת זמן.
יתכן כי בזמננו המצב שונה ואין צורך בפינוי זמן, מפני שכל אדם פוגש ניסיונות במידות ובכוחות הנפש, בכל מקום אשר הוא פונה אליו, בבית פנימה ובנסיעה באוטובוס וכדומה. וכך שיש לו הרבה זמן שבו ניתן להתחקות על אורחות הנפש ולהתנסות בדרכי המידות. אולם זאת יש לדעת שהגישה לעבודת הנפש והמידות היא על ידי ניסוי וטעיה ולכך יש להקדיש זמן.
ומרגלא בפי הרופאים על דבר שייטב בעיניהם, אומרים – דאם האט איין גאנג בחכמת הרפואות, ועל דבר שלא ייטב בעיניהם, אומרים – דאָס האָט קיין גאנג. ובעיני ראיתי כי כמה רופאים מובהקים שנשאו ונתנו בי, אך לא אמרו לי דעם גאנג, לא הי’ לי מהם שום תועלת.
איין גאנג או קיין גאנג פירושו, האם יש כאן מהלך או שאין כאן מהלך. משום שאם יש מהלך, היינו, יש קשר בין המכאובים והתופעות הפוקדים את החולה, ניתן לראות את ראשיתם ואת הסיבה להם, כיצד הם השתלשלו הלאה, וכיצד הם גרמו לתופעות הפוקדות את החולה. כשאפשר להבין את מהלך המחלה כראוי, ניתן להבין גם מהי רפואתה. אך כשהרופא אינו רואה מהלך רק מספר תופעות שאיננו מצליח לייצר שום הקשר בניהם, הרי שאין בכך שום תועלת.
