דעת תבונות

בפתיחת הספר העוסק בעיקרי אמונתנו. עלינו להציל את הקורא מפני טעות נפוצה. – אמונה אינה צרור ידיעות אמיתיות. אמונה היא כח נפש. כפי שיש כח נפש של אהבה, וכח של יראה, כך יש כח הנקרא אמונה, כח של אמון. כח שניתן לראות את קיומו בין ידידים או שותפים שיש להם אמון זה בזה גם בלי לדעת ולהבין מה ארע או נעשה במציאות. בתוך לבו של כל אדם, ושל יהודי בפרט, קיים כח האמונה. ועבודתנו היא להפנות אותו אל הכיוון הנכון, לפתח בליבנו אמון מלא בקב”ה וטובו ובהנהגתו אותנו ואת כל עולמו.

כח של אמונה הוא כח עיוור. אפשר להטות אותו כפי רצוננו. אנשים המאמינים במשהו או במישהו, אינם מעוניינים שיבקרו את מושא האמונה שלהם. יש אנשים המפנים את כח האמונה כלפי רופא מסויים, צבא מסויים או מפלגה מסויימת, ואינם מוכנים לשמוע עליהם שום ביקורת, גם הגיונית ביותר. ואילו אנו מדריכים את כח האמונה שלנו לכיוונו של הבו”ע, לכיוון התורה. אנו עושים זאת ‘מפני חובת הדת’. אך נעזרים בסברא. על ידי השכל אפשר לכוון את האמונה לכיוון הנכון.

מאחר שהשכל הוא הדובר ומסביר את עיקרי האמונה לאורך כל הספר, יכול הקורא לטעות ולחשוב שכביכול האמונה מבוססת על השכל. יאמר ברורות! אי אפשר לבסס אמונה על שכל. אמונה צריכה להיות חזקה ואיתנה כסלע ואילו לשכל אין כח להעמיד דבר בתורת ודאות גמורה.

ראיה חזקה לכך נוכל לראות בדין המבואר בגמ’ במסכת סנהדרין )לה.( שאם סנהדרין דנו אדם למיתה ביום שישי עליהם לשוב ולדונו ביום ראשון. הם אינם יכולים לגמור את הדין על סמך הפסק של יום שישי משום ‘דליבא דאינשי אינשי’. הרי שגם שכלם של חכמי הסנהדרין – האנשים האחראים ביותר – בדיון על חיוב מיתה – הדיון האחראי ביותר – אינו יכול להחזיק מעמד מיום שישי עד יום ראשון. גם השכל הגדול ביותר יכול להבין יום אחד כך ולמחרת אחרת. אם כן ברור שהוא אינו מספיק חזק ויציב כדי להגיע לאותם מעמקים שאמונה צריכה להגיע. השכל רק עוזר לבסס את האמונה, ואילו האמונה היא כח בפני עצמו, כח גבוה יותר מהשכל כפי שנבאר להלן.